מסין למונגוליה ברכבת הטרנסיבירית
אילן אביב
כמו בכל שנה מאז 2003 אני יוצא עם קבוצת אוהבי-צילום למונגוליה, ובכל שנה מנסה למצוא משהו אחר, שונה. ב-2009 רציתי לנסות את הרכבת הטרנסיבירית וחיפשתי מידע ברשת על הדרך, על הרכבת. כמות המידע שמצאתי היתה רבה, אבל מבולבלת ולא אחידה. החלטתי לכתוב את הפרק הקצר הזה כדי לעזור למנסים לקבל מידע על הרכבת, מתוך נסיוני שלי.
הרכבת
תחנת הרכבת בסין צפופה, הומה ומבולבלת. הרכבת מופעלת על ידי 3 מפעילים שונים- סינים, רוסים ומונגולים ולכן לא תמיד ברור במי נוסעים. אנחנו נסענו ב K23 אשר מופעלת על ידי סינים עד מעבר הגבול ב ארלין, ומשם על ידי מונגולים. הרכבת יוצאת בדיוק מפתיע (07:40 בבוקר) רק פעם בשבוע (שימו לב !) בימי ג'. יש "שמועות" על רכבות גם בימים אחרים, אבל הן "עונתיות" ולא יוצאות כל השנה אלא רק בקיץ. בכל מקרה לוח הזמנים המדויק מתפרסם רק כחודשיים לפני הקיץ, יש לעקוב אחריו.
בתחנת הרכבת יש המוני אנשים, ולכן מאוד מומלץ לקחת בחשבון לפחות חצי שעה של "התמצאות" בנוסף לחצי שעה של הליכה מהמקום בו מוריד אותך האוטובוס או המונית (ממש הכי קרוב לשער!) ועד הרכבת עצמה, התחנה גדולה מאוד. הדרך הרגלית מתחנת האוטובוס לרכבת מחייבת אנשים מבוגרים הנושאים חבילות רבות למצוא סבל שיעזור לסחוב (50 עד 100 יואן). לרכבת יש כ 15 תחנות לאורך הדרך, וניתן למצוא בכל קרון את לוח ההפסקות המתוכנן. ההפסקות נעות בין 8 דקות ל 3 שעות. ההפסקה הארוכה הינה בעבור החלפת גלגלי הרכבת בגלגלים ברוחב צר יותר, לקראת המעבר בין סין למונגוליה. יש 2 מעברי גבול, סיני ומונגוליה. בכל אחד מהם עולים שוטרי משטרת הגבולות לרכבת, לוקחים את הדרכונים ומחזירים אותם על פי הסדר. יש צורך למלא טפסי הצהרת בריאות, הצהרת מכס וכן כרטיס עזיבה את סין (הטפסים מחולקים ברכבת). לא ניתן לרדת מהרכבת בזמן זה.
בכניסה למונגוליה – אותו הדבר, וכן – חיפוש סמים על ידי כלב שהריח את הכביסה המלוכלכת שלי.... מעברי הגבול אינם בעייתיים ורק גוזלים זמן.
הכרטיס
כשיחפשתי האם ניתן לקנות כרטיס לרכבת נתקלתי בשפע של אתרים המציעים לרכוש את הכרטיס – במחירים שנעו בין 120 דולר ועד 350 דולר. השוני הזה הפחיד אותי, ובדיעבד – מזל שלא קניתי את הכרטיסים הזולים.
הכרטיסים נקנו עבורי דרך סוכנות ישראלית בסין, וניתן גם לקנות בארץ אצל סוכני נסיעות.
ברכבת אמורות להיות 3 מחלקות: ראשונה, שניה (נקראת soft-sleeps) ושלישית (hard sleeps). בפועל, ברכבת בה נסענו היו רק מחלקה ראשונה ושניה. במחלקה ראשונה יש תאים לזוג, עם דרגש – מיטה המסודרים האחד מעל השני וכן ארון קטן ושירותים. קיימים גם שרותים משותפים לכל הקרון כולו בתחילת הקרון. התאים ממוזגים, וניתנים לנעילה מבפנים.תאי המחלקה השניה מיועדים ל 4 נוסעים ומסודרים כשני דרגשים האחד מעל השני. בתא אין מיזוג ואין שירותים, השירותים המשותפים נמצאים בתחילת ובסוף כל קרון, נקיים ומסודרים וניתן למצוא בהם כל הזמן נייר טואלט. בתא ניתן לאכסן בחלל שמתחת לדרגש את התיקים הגדולים, יש מאוורר קטן ומרעיש ומנורות קריאה לכל דרגש. החלון הגדול ניתן לאטימה מפני אור.
מחיר הכרטיס בפועל מבייג'ין לאולן בטר עלה כ 260 דולר למחלקה שניה, וכ 300 דולר למחלקה ראשונה.
רצינו לרכוש כרטיסים למחלקה הראשונה אך נאמר לנו שכולם נמכרו (בדיעבד היה לא נכון) לאנשי ממשלה.
הנסיעה
במילה אחת – כייפית. הטילטולים הרכים ורעש המסילה המונוטוני, מכניסים אותך לשלווה אחרי ההמולה של תחנת הרכבת. התאים נקיים, ומקבלים מייד בהתחלה שמיכות, סדינים נקיים וכריות. לא צריך להשתמש בשק השינה. הטמפרטורטת באוגוסט היו נוחות, וגם מזגן היה ממש מיותר.
הרכבת בעיקרה תיירותית, ורוב הנוסעים הינם תיירים המחפשים חוויה שונה. האוירה ברכבת קוסמופוליטית, מחליפים חוויות במסדרונות ונשמעים רק צחוקים ושירה. ההרגשה מאוד בטוחה – למרות שלא כדאי לזלזל בחוקי זהירות בסיסיים ולא להשאיר את הציוד ללא השגחה.
בכל תחנת רכבת השירותים נסגרים ולא מאפשרים לנוסעים להשתמש בהם. נסו לתכנן את הצורך כך שלא "תתיקעו" למשך חצי שעה (עצירה ממוצעת) ללא שירותים.
לאורך הנסיעה יש קטעים קצרים (בזמן שחולפים על פני ערים מרכזיות) של קליטה סלולרית, רשת GSM , ניתן לשוחח או לקרוא הודעות. גם Blackberry עבד. כהכנה לנסיעה מומלץ לקרוא את הספר "והיום אינו כלה" של ציינגס אייטמטוב. ספר נהדר!
אוכל
הנסיעה אורכת כ 32 שעות (אם אין איחור) ולכן צריך להתארגן כמובן על אוכל. בחלק הסיני של הנסיעה יש מזנון סיני, דיי מגעיל. הצוות לא מסביר פנים, והאוכל לא מעורר תאבון – בעיקר בשר תפל ואורז. קפה דווקא בסדר. ארוחה שכזו תעלה כ 30 עד חמישים יואן. בחלק המונגולי משנים את קרון המזנון למונגולי, ואז החיוכים יותר תדירים והכל נקי יותר. המחירים טיפה יותר זולים, והמטבח יותר עשיר. ארוחת בוקר של ביצים ועגבניה, קפה וטוסטים. הקרון פתוח כל הזמן וניתן למצוא בו אנשים וחברה. בקצה המסדרון ניתן למצוא "סמובר" עם מים חמים ורותחים 24 שעות ביממה. ניתן להכין קפה או תה. המים אינם מתחממים בעצירות. כדאי להביא "מנות חמות" או מרקים נמסים בכוס. אפשר וכדאי להביא חטיפים שונים, פירות יבשים וכו'. בכל תחנת עצירה יש רוכלים המסתובבים עם עגלות מלאות כל-טוב וניתן לקנות בסקוויטים, שתיה קרה בפחיות או לחמניות קטנות וטריות ארוזות בווקום. האוכל אינו מהווה בעיה ברככת הזו !
בתחנת הרכבת ב "ארלין" שהיא מעבר בגבול עם מונגוליה יש סופרמרקט גדול, מערבי כמעט לחלוטין עם נקניקים מצוננים, גבינות קשות , גלידות וממתקים. נקודת הצטיידות אחרונה לפני שעוברים את הגבול. מוסיקה קלאסית נשמעת ברחבי התחנה, ואילו שרוצים לצאת לסיבוב קצר בשעת הלילה המאוחרת בעיירה יכולים לצאת מהתחנה. ההפסקה היא לכ – 3 שעות.
לנסוע ברכבת... או לטוס???
יש אנשים שלא התחברו לרכבת: הנוף משעמם (לטענתם), הזמן מתבזבז (בטיסה ניתן לעשות את המרחק ב 3 שעות בערך, ובמחיר כמעט זהה). ההפסקות והעיכובים בגבולות (שנלקחו מראש בלוח הזמנים של הרכבת) לא מתאימים להם. יש אנשים שאמרו אחרי שעה ראשונה "טוב, הבנו את העקרון, ועכשיו נמשיך לסבול עוד 30 שעות...? ".
ומהצד השני: אני פשוט נהניתי. אם יצא לי לשקול בשנית בין טיסה לרכבת אצביע ללא היסוס לרכבת. הכניסה למונגוליה יותר "נכונה" – אתה לא ממריא מלב הציביליזציה ואחרי שעתיים נוחת 800 שנים לאחור בזמן. יש את הריתמוס הרגוע, את השקט הפנימי בהתרגעות בדרגש עם הספר והנגן מוסיקה שעושים את המעבר נוח יותר. להבין את המרחקים העצומים לאט לאט (בקטע הזה נסענו כ 1300 ק"מ) ואת מתיחת הזמן. אהבתי לשבת בשעות המתות של הלילה או לפנות בוקר בקרון הרכבת, לשתות קפה ולחלום מבעד לחלון הרכבת.
ניצלנו את הנסיעה גם להכרות: שלנו עם חברי הקבוצה או אנשים מסביב. משחקי חברה והגיון, כמובן קלפי טאקי וסתם התבטלות ובהייה בנוף המדברי שחולף מול העיניים.
אני – אהבתי. מקווה לחזור על כך שנית, בשמחה.
תהנו !
אילן אביב
התנצלות מראש – כל האמור לעיל הינו מתוך חוויה אישית ומייצג רק אותי, נכון לקיץ 2009. המחירים, המועדים והתנאים ברכבת הטרנסיבירית משתנים תדיר וחובה לבדוק מעשית טרם היציאה את כל הפרטים המדוייקים.
