אגדות מונגוליות
אחד הנושאים האהובים עלי הוא אגדות עם. במהלך הטיולים במונגוליה אספתי עשרות אגדות הנוגעות למקומות בהם טיילתי, לתופעות טבע שההסבר היחיד להן הם נחשי ענק ודרקונים יורקי אש, אגדות על אמונות ובודהיזם וכמובן על טיפשותם וחמדנותם של בני אנוש.הדוגמאות לאגדות כאן הן סיפורי בוסר, שעדיין לא לוטשו. המעבר ממונגולית לאנגלית ואח"כ לעברית לא פשוט, אבל חשבתי להתחיל בנקודה זו. אשמח לשמוע תגובות .
הבטחה נמהרת
יום אחד קרא החאן הגדול:" אתן את כסאי למי שיספר שקר אשר יעמיד אדם יושב ויעיר אדם ישן".
למחרת התייצב החייט לפני החאן. "הו חאן גדול" אמר החייט, "בשבוע שעבר התחוללה סערה כה גדולה, עד שהשמיים נקרעו. תפרתי את השמיים בחזרה בעזרת גידים של כינים" זהו שקר שבוודאי יעמיד אדם יושב ויעיר אדם ישן, חשב לעצמו התופר.
"חההה.... אם תפרת כל כך טוב את השמיים – הכיצד התחוללה סערה כה גדולה אמש, שנית ? " פטר החאן את החייט מעל פניו.
לאחר התופר נכנס אל אוהל החאן רועה מונגולי. "הו חאן גדול" אמר הרועה. "לאבי היה שוט בו הכה את הכוכבים בשמיים". הרועה היה בטוח בניצחונו, עד שהשיב החאן – "זהו כאין וכאפס לעומת אבי שלי, החאן הקודם. הייתה לו מקטרת שכשהעלה בה עשן – הוא טיפס לשמיים וקשר את הכוכבים עד כי לא יכלו לזוז".
לבסוף נכנס ילד קטן לאוהל החאן, נושא על גבו סל גדול. "מה רצונך, ילד?" שאל החאן. "אנא החזר לי את חובך" ביקש הילד. "לפני שנה לווית ממני סל זה מלא בזהב, ועכשיו זמן פירעון החוב". "איזה חוב ??? " זינק החאן על רגליו תוך שהוא צועק, "איני חייב לך דבר! שקרן!". ילדתו הקטנה שישנה בסמוך התעוררה מהזעקה בבכי.
"אם אינך מודה בחוב" אמר הילד השקרן , "אזי כסאך שייך לי "...
"רגע אחד" אמר החאן. "עכשיו אני נזכר...אכן לויתי ממך סל זה מלא בזהב..."
הילד הצעיר עזב את המחנה עם סל מלא זהב וחאן אשר למד את לקחו.
הסיפור על הזאב הטיפש
פעם אחת לפני שנים רבות שוטט זאב רעב בערבות המונגוליות. על אם הדרך פגש גוזל עורבים פצוע. שמח העורב על המציאה וניגש לטרוף את הגוזל. "אל נא תאכל אותי" ביקש הגוזל, "במעלה הדרך שוכב סייח בתוך ביצה טובענית ואינו יכול לזוז, בטוחני כי תשבע ממנו יותר"... הזאב מיהר במעלה הדרך ואכן ראה את הסייח רובץ בבוץ. "אדון זאב, אם אתה רוצה לאכול אותי, עליך לחלץ אותי מהבוץ לפני כן" טען הסייח לפני הזאב, שאכן החל מושך ודוחף את הסייח עד שהוציאו מהבוץ. "אני מכוסה כולי בבוץ" טען הסייח , "אולי תלקק את הבוץ ממני בטרם תאכל ? " ליקק הזאב את הבוץ מעל גופו של הסייח. כשסיים את הניקוי , הציע הסייח לזאב "על פרסתי הימנית כתובה כתובת מעניינת, התרצה לקרוא אותה בטרם אתה אוכל אותי?" כשהתכופף הזאב אל רגלו של הסייח הטיח אותו אל האוויר בבעיטה אדירה אשר עילפה את הזאב, והסייח חמק בדהרה.
כשהתעורר הזאב, החל לעקוב אחר הסוס אל ההרים, ובדרכו פגש עגל בן שנה. כשרצה לאוכלו, אמר לו העגל " אם תטרוף אותי כאן, בגבעה – יראוך בני האדם. בוא ואשא אותך על גבי במורד הגבעה אל העמק, שם תוכל לאכלני ללא הפרעה". קפץ הזאב על גב העגל שפתח בדהרה במורד הגבעה. "כדאי לך לסגור את עינך בזמן הדהרה פן תייבש הרוח את עינך" יעץ לו העגל. הזאב קיבל את עצתו, וכך הביאו אל פתח הגר (GER=אוהל מונגולי) של בעליו. בני האדם החלו להכות את הזאב במקלות ואבנים עד שנשמתו כמעט פרחה מתוכו.
כשהתרחק בצליעה בנשימתו האחרונה, חשב הזאב לעצמו:
" מדוע הייתי כה אטום מלשמוע בעצתו של עורב שחור?
האם אני בעל סייח , שהפכתי למחלץ סוסים ?
האם אני אימו של הסייח, שליקקתי אותו כדי לנקותו ?
ממתי בכלל זאבים יודעים לקרוא ??
האם אין לי עיניים ורגליים משלי אשר ישאו אותי למקום חפצי? "
השופט החכם
לפני זמן רב חי לו איש עשיר וחמדן. יום אחד אבד ארנקו ובו 100 טוגריק (המטבע המונגולי) . שתי איכרים עניים מצאו את הארנק לצד הדרך והעבירו אותו לשופט המקומי.
האיש העשיר מיהר לדווח על הארנק האבוד לשופט. כשנכנס למשרד השופט ראה את הארנק האובד מונח על השולחן, ובקריאת שמחה חטף אותו והכניסו לכיסו.
"מדוע לקחת את הארנק ? " שאל השופט. "איבדתי את ארנקי בדרך, וכעת משראיתיו מונח על שולחנך, שמחתי מאוד" ענה האיש העשיר. "אם אתה כל כך בטוח כי ארנק זה שייך לך, עליך לתת פרס למוצא הישר" , אמר השופט, והמשיך : "כמה טוגריק היו בארנק כאשר איבדת אותו ? "
פניו של האיש העשיר התכרכמו כאשר חשב כי עליו להיפרד מחלק מכספו. בדק את ארנקו, ואמר –"כאשר איבדתי אותו, היו לי 200 טוגריק , וכעת יש רק 100 ! אלו שמצאו את הארנק כבר "לקחו" לעצמם את פרס המוצא הישר.."
"אם כך " המשיך השופט, "היית מוכן לשלם 100 טוגריק למוצא הישר ?"
"בוודאי ! משפחתי ידוע כמעניקה גמול הוגן, והייתי נותן 100 טוגרוק למוצא ארנק יקר זה" ענה האיש העשיר.
"הבנתי" , ענה השופט. "מכיוון שבארנקך היו 200 טוגריק, ובזה רק 100, וליד המוצא היה עד שמאשר את דבריו, הרי ארנק זה אינו שלך ! " פסק השופט, והורה להחזיר את הארנק.
האיש העשיר הבין כי הסתבך בשקר, נפל על העפר וביקש את רחמי השופט- וסיפר את האמת כי שיקר והארנק שייך לו אולם מלכתחילה היו בו רק 100 טוגריק.
"אם כך – שלם ל מוצא הישר 100 טוגריק, ושמור את הארנק הריק בעבורך", פסק השופט החכם.
כוחה של אמונה
בכפר קטן גרה אלמנה צעירה וענייה ולה בן יחיד. מיום לידתו של בנה קיוותה האלמנה כי בנה יהיה נזיר וילך בדרכו של הבודהה.
בהגיע בנה לגיל חמש, לקחה אותו אימו לביקור במנזר הגדול בלב ההרים.
ראש המנזר, הלמה, קיבל את פניה בסבר פנים יפות ונעתר לבקשתה כי בנה יצטרף לשורות המנזר. האם נפרדה מבנה, וביקשה ממנו כי כאשר יבוא לבקרה בכפר הקטן, יביא עימו פסל של בודהה.
בחלוף השנים הפך הנזיר הקטן לעלם צעיר וגדול בתורתו של הבודהה. בגיל 18 יצא לביקורו הראשון את אימו.
הנזיר הצעיר נזכר בהבטחתו לאימו רק כאשר היה במרחק גדול מהעיר, ובמצוקתו על כי אינו יכול לקיים את ההבטחה, נטל סלע קטן, עטף אותו באבנטו הכתום עד כי לא ראו את צורתו המקורית.
הפגישה עם אימו הייתה מרגשת ומלאת התלהבות, וכשראתה האם כי לא שכח את הבטחתו לפסל הבודהה- הודתה לבנה המסור בכל ליבה. הבן הסביר לאימו כי אסור לחשוף את פסל הבודהה לעיניי אנשים, ולכן עלייה להשאיר מכוסה באבנט הכתום לעולמים.
הבן חזר למנזר והאם התפללה לפסל הבודהה בדבקות ואמונה כל יום, תוך דאגה לשלום בנה.
לאחר שנים רבות הזדקנה האם ונטתה למות. בשכבה על ערש דווי הגיע הבן לבקרה, ובקשתה האחרונה מבנה הייתה "הראה לי את הבודהה העטוף בבד".
הבן הנזיר ניסה להניאה מכך אולם האם התעקשה על בקשתה האחרונה.
בפנים חיוורות החל הבן להסיר את האבנט מעל הסלע...ולעיניו המשתאות נתגלה פסל בודהה יושב, עשוי זהב טהור וקורן בהילה מסנוורת.
נאנחה האם בפליאה ליופיו של הפסל, הודתה לבנה המסור על מתנתו הנפלאה והחזירה נשמתה לבורא.
כיצד זכו המתאבקים המונגולים ללבושם?
לפני שנים רבות נולדו זוג תאומים, בן ובת, לאמם הכפרייה הענייה. התאומים יצאו לאוויר העולם כשכפות ידיהם מאוגרפות בחוזקה, שלובות האחת בשניה. זקני הכפר ניבאו לאם הצעירה כי כוחם הרב של הילדים יביא להם כבוד.
התאומים גדלו ונהיו לנערים. יום יום היו יוצאים למרעה, מבלים שעות ארוכות בחיק הטבע ומתאמנים האחד עם השני בהאבקות. למרות היותה נערה – הכוחות בין התאומים היו שווים ולא פעם ניצחה את אחיה.
השנים חלפו, והתאומים גדלו לעלם ועלמה רבי כוח ויפי תואר. בקיץ אותה שנה נסעו לבקר בעיר הגדולה, לתחרות ה "נאדאם". המונגולים הצעירים צפו במתאבקים השריריים מתאמנים לקראת תחרות ההאבקות. "אולי תרשם לתחרות הפתוחה ? " האיצה האחות באחיה. העלם החליט כי ינסה את מזלו. באותם הימים ההאבקות נערכה כאשר המתאבק לובש את בגדי הרועה שלו – ה"דל" (DELL )המסורתי.
יום התחרות החל, והמתאבק הצעיר רקד את "ריקוד הנשר" בסיומו של כל מפגש, לציון נצחונו. בסיום יום ההאבקות הראשון זכה המתאבק הצעיר בכל מפגשיו, והיה עליו להיערך לתחרות הסיום, ביום המחרת.
בלילה נתקף הצעיר בחום וחולי, והכרתו עזבה אותו. עם בוקר, הדפיקות על הדלת האיצו בו להגיע לתחרות, אולם הוא לא היה מסוגל. "החליפי אותי " ביקש האח מאחותו. ללא היסוס גזרה את מחלפות ראשה, לבשה את ה "דל" של אחיה ויצאה למפגש.
אף אחד לא שם ליבו לחילוף בינם, והנערה עלתה בשם אחיה למפגש המאיים עם האלוף. הקרב הקשה הסתיים בניצחונה, וכשעלתה אל הבמה לקבל את הפרס, הבחין השופט כי מבעד ל"דל" אשר התרופף במהלך הקרב, יש גוף אישה !
האחות זכתה בקרב והוכרזה כמנצחת, ואולם מאותו יום ואילך לובשים המתאבקים המונגולים את בגדי ההאבקות כפי שאנו מכירים , שלא תחזור אישה אחרת על מעשה העלמה המנצחת.
מדוע אסור לשתות אלכוהול?
נזיר מונגולי נדד ברחבי מונגוליה, תוך מתן ברכה ותפילות למען האנשים בתמורה למקום לינה ואוכל.
ערב אחד, לאחר הליכה ממושכת הגיע הנזיר לאוהל בודד, ובפתחו נערה צעירה המתגוררת בגפה. ביקש הנזיר מקום לינה ומחסה, אך הנערה דרשה כי ימלא אחר אחד מהתנאים כדי לקבלו תחת חסותה: על הנזיר לשתות אלכוהול, או להקריב עז (דבר שאסור על נזיר מונגולי) או לישון עמה.
הנזיר ידע כי כל המעשים האלו הנם חטא, אולם רעבונו היה כה גדול, עד כי הסכים לבצע את החטא הקטן ביותר בעיניו , שתית אלכוהול.
בבוקר המחרת התעורר הנזיר במיטה ולצדו הנערה, ובסיר הגדול התבשלה העז אותה שחט אמש.
אז למד הנזיר כי שתיית אלכוהול הנה חטא קטן היכול להוביל לפשעים חמורים תחת השפעתו.