המסע של 2016
מאת ערן סער
פרומו
זה התחיל בחורף כשפגשתי את גדעון, חבר ושכן, בטיול והוא אמר: " אנחנו נוסעים בקיץ למונגוליה, בא לכם להצטרף?" - השם "מונגוליה" כאילו הפעיל איזה גלגל גדול וחלוד בתוך מוחי שהחל להסתובב ועם כל סיבוב נזרקו לחלל אסוציאציות 'מונגוליות' : ערבות, סוסים, פשיטות וכיבושים, טמוג'ין, מדבר גובי, קרקורום,,,, - בכל שניה הזרם הלך וגבר.... חייכתי במבוכה. גדעון שאל: "מה אתה מחייך?" ועניתי שמונגוליה זה כל כך דמיוני, מתחום הפנטסיה, ושאף פעם לא עלה בדעתי שאפשר פשוט לסוע לשם ולהיות שם.....
וגדעון אמר: "יש לי חדשות בשבילך, אפשר...ויש לי אפילו את מי שיקח אותכם לשם,,,,קוראים לו אילן אביב......
יום ראשון – ברוכים הבאים למונגוליה
אנחנו כבר כמה שעות במונגוליה ומשדה התעופה מצטרפות אלינו שתי צעירות חינניות, אמינה ואודחה. כולנו מחייכים בנימוס....אנחנו די גמורים אחרי שני לילות ללא שינה ויום מטיש עם אנסטסיה ז'יוואגו שקראה לנו את הצורה במוסקבה, תוך הפגנת דביקות מרשימה במשימה לנוכח העם המותש.......אחרי התעלפות במלון לכמה שעות, יוצאים לסייר באולן-בטר. במבט ראשון – לא משהו. הסגנון הכללי קומוניסטי, שפירושו, גמלוני, חסר חן ואפור, על הסקאלה שבין נסבל למכוער. התצפית מגבעת האנדרטה, המנציחה את הקשר המיוחד בין מונגוליה לברה"מ, מרשימה. איכשהוא, מרחוק הכיעור אינו בולט כל כך והעיר נראית גדולה ואפילו מסודרת. בניינים גדולים, רחובות רחבים, מכונית, הרבה מכוניות....
מחנות גדולים של גרים מקיפים את העיר מכל הכיוונים. עשרות אלפי נוודים מגיעים לעיר כל שנה בעקבות אסונות הטבע שפגעו בעדרים ושאר קשיים. הם מחפשים את עתידם בעיר. ממרחק העיר מפתה, מציעה חיים נוחים יותר, קלים יותר, שרותים טובים, מרכזי קניות ושאר תפנוקים.
מסתבר שגם לחיי העיר בעיות משלהם ושאת האושר צריך לחפש במקום אחר.....לרוב הנוודים שמגיעים אין פתרונות דיור ותעסוקה....ובכל זאת, הם ממשיכים להגיע והעיר גדלה במהירות. תוך שנים ספורות כמחצית תושבי מונגוליה יחיו בבירה. העיר אינה מדביקה את קצב הצמיחה. הפיתוח איטי והתשתיות קורסות.... אחר הצהרים תרבותי עבר על כוחותינו....הופעת פולקלור נהדרת בניגוד חריף לסיור הבוקר, המופע היה מרהיב, צבעוני, מגוון, רב הבעה וכישרון. האולם היה בסגנון אירופאי מיושן בנוסח הסרטים "קברט" או "מולין רוז'", אבל ההופעות, המחולות ומופעי המוסיקה היו מקסימים וכלל לא מתפשרים עם שום תרבות אחרת, חוויה מעולם אחר....המוסיקה הייתה זרה, לא מוכרת, אך עריבה לאוזן ונוחה לעיכול.
ארוחת הערב בבר בי קיו המונגולי הייתה סיום חגיגי ואיכותי ליום הסהרורי הזה ופתיחה רשמית של טיולנו – ברוכים הבאים למונגוליה!!!
יום שני – עמק הסוסים
לקח זמן להשאיר את אולן-בטר מאחורינו אך מתישהוא בבוקר המאוחר מצאנו את עצמנו בנופים הפתוחים והרחבים של הערבות.... אנחנו במחנה גרים קטן שמדגמן עבורנו את החיים הפאסטורלים של הנוודים בערבות לפני עידן המודרנה....לפני היות האופנוע והג'יפ, אנטנת הטלוויזיה וצלחת הלווין....מרתק. מערכת חיים עשירה, מרכבת, חכמה, שמאפשרת למצות את המירב שהערבה מציעה. מכלול של כלים ומתקנים. שום דבר אינו נזרק, לכל יש שימוש ומיחזור, עד למיתקן ליצירת מיתרים גמישים (תחליף לחבלים), מעור יבש של בהמה שמתה זה מכבר....וכמובן מחבצה ויבוש גבינות על הגג, ועגלות מעץ – גם הגלגלים- והגר עצמו, יחידת המגורים הגמישה שאפשר לקפלה ב-45 דקות להעתיקה ולהקימה מחדש תוך שעה קלה. לב המערכת הוא העדר, שמרכב מבקר, סוסים וצאן, פה ושם גם יאקים או חיניאקים וגמלים.
אני מסתכל ומחשבתי נודדת כל הזמן לנגב ולסיני....על הדומה והשונה....פה אנו פוגשים אורח חיים נוודי קלאסי בצורתו המלאה. אצלנו כבר כ-100 שנה שלא מתקיימת נדידה, לא מלאה ואף לא חלקית.....וההבדלים באורחות החיים ניכרים. מבט ארוך מסביב. הכל נראה שלם כל כך, הרמוני ושליו. מתנהל בקצב רוגע, משל, אין שום צורך בדחיפות ובלחץ, אך תוך חודש-חודשים יכנס החורף והנוודים יצטרכו לגייס את כל יכולתם, כשרונם ומאמציהם כדי לשמור על חייהם וחיי העדרים, וכל השלווה הסטואית הנגלית אלינו תתמוסס ותיעלם. ואולי נחשף פה קמצוץ מסוד הקסם המונגולי.....ארץ של ניגודים, ששלווה מחד ותזזיתיות מאידך חבוקים בה בעירבוביה, האחד בתוך משנהו....
אחר הצהרים יצאה משלחת המחקר לשמורת חאטוסאי למירדף תעתועים בעקבות עדר סוסי הבר האחרון בעולם: סוסי פשוולסקי! מסתבר שהפשוולסקים החביבים מחביאים בגופם שני כרומוזומים נוספים לעומת הסוס התרבותי. לזה יש 64 כרומוזומים ולפשוולסקים 66....הדבר יכול להישמע פשוט וחסר ערך לאנשים מן הישוב (לא אנחנו...) אך אל יקל בעיניכם....למביני דבר (סוסולוגים למיניהם....) זהו דבר עצום! אני מסתכלים על אב הטיפוס של הסוס הקדמון מלפני עשרות אלפי שנים.....כאילו היינו מסתכלים על ההומו ספיינס וזוגתו לפני 100.000 שנה. אין דבר כזה.....חייבים למצוא אותם! (מי היה מאמין שאיזה גנרל רוסי בעל חלומות שהתרוצץ בעולם לפני 100 שנה ואסף את הפשוולסקים החביבים לכאן יגרום לנו לכאלה תיזוזים...) סוסי פרא אלה שאבותיהם הצליחו לחמוק מלוכדי הסוסים של ג'ינגאס חאן לפני 800 שנה, לא גוייסו לעולם לצבאו ונשארו חיות פרא...וכיוון שכך לא התקשו לחמוק גם מאיתנו, וכך כל אחר הצהרים עברו עלינו כאילו משחקים היינו ב"חבילה הגיעה..": "סוסי הבר נראו ליד בור המים, התקדם לשם..." – "בור המים העבר לואדי הקודם – חזור שלושה צעדים"......" הסוסים יגיעו ב-7 בערב, המתן שני תורות ושתה כוס קפה ועוגיות בינתיים..." המשחק הסתיים בהצלחה. שבעה סוסים נצפו על ידינו. ראש גדול, בטן נפוחה, רגליים קצרות.....אכן סוסים, אם כי שונים משהו מהסוסים במחוזותינו.....בכל מקרה – נחת! אחר צהרים של היסוסים הסתיים במיפגש עם הסוסים – דיינו.
יום שלישי – מיפגש ראשון עם ג'ינגאס
בבוקר יצאנו לדיונה. איכשהוא בדרך הגענו לגר'לה קטן ומשפחה לצידו....הנער הצמיד את כלבו לרצפה שלא ישך אף אחד ואנחנו בפנים..... התוודעות ראשונית למשפחה, לאורח החיים, ללוחות הזמנים הנעים סביב עונות השנה ומכתיבים את הפעילות. אתרי נדידה, אתרי חריפה, מקומות מסתור, אתרים בערבה, אתרים בהר, 4-6 נדידות בשנה. איזה אינטנסיביות, איזה קצב מטורף..... משם הלכנו לדיונה. זאת אומרת, אילן אמר שהולכים לדיונה (עם הזמן הבנו שכשאילן אומר שהולכים לאן שהוא ברגל....הוא לא באמת מתכוון שנגיע לשם....) מנהג שהפך לטקס קבוע, יוצאים ברגל לפני הרכבים...הם כבר יאספו אותנו בהמשך. וכך ירדנו במדרון חביב לקראת אגם קטן ורדוד....ברבורים ואווזים שטים במים, סוסים על גדותיו, רועה מושך גמל דו דבשתי עקשן אחריו....מרחוק נמתח קו צהוב חולי מאופק לאופק – הדיונה. כמה דקות ברכב ואנחנו שם.....
הדיונה "אלאסין טסאראחי" הייתה נחמדה וידידותית....סוף סוף משהו מוכר. חול. עם זה אנחנו יודעים מה לעשות....חולצים נעלים ומהלכים ברגל יחפה, מתיישבים בראש הדיונה, מעבירים את החול בין אצבעות הידיים, ובסוף כמובן הריצה המסורתית במורד הדיונה למטה....לא נשכח את הדואט הצרחני משהו של נאוה ואורן ואת הסלטה מורטלה של אלונה.... השמים מתקדרים עלינו כשאנו מתקרבים לחרחורין (=קראקורום), כאן מקום מגוריו של ג'ינגאס חאן הנער, כאן, במקורותיו של נהר האורחון, התחיל כל הסיפור.... בדרכנו אל הגבעה מדרום לעיירה עליה האנדרטה לזכרו ולזכר האימפריה שהקים, כבר יורד גשם, אנו חולפים בתוך שכונת צריפים דלה, רחובותיה – שלוליות בוץ, והרכבים מתמרנים את דרכם משלולית לשלולית.
פעם נוספת מכה בי התחושה המוזרה, בנוסח: " מה קורה פה? "
ככה נראית הכניסה אל האנדרטה לאימפריה המונגולית?! – שום שלט, דרך לא דרך, שום כבוד והדר..... מה לא הבנתי פה? אני שואל את עצמי.....הנהגים שלנו והמדריכות, כולם מונגולים טובים, לא נראים מטרדים במיוחד ואני מבין שהבעיה, כנראה, אצלי.....אנחנו על הגבעה למעלה. בבוקר אמינה שאלה אותי: "היית בסין?" – עניתי שלא. "ברוסיה?" – לא. "היית ביפן?" – לא. קזחסטן? אוזבקיסטן? לא. "אז למה באת דווקא למונגוליה, אם עוד לא ראית את כל המדינות האלה?" – נתקעתי.
שאלה שאילתית! מה אתה מחפש במונגוליה? - חשבתי שניה ועניתי לה: " אני לא בטוח שאת מבינה איך מונגוליה נתפשת במערב, רחוק רחוק מכאן..... – מונגוליה היא אגדה! כל מי שגדל במערב, שמע על הערבה המונגולית, על פרשיה, כיבושיה, וכמובן מנהיגה הגדול......וקיימת המשיכה הזו...התשוקה...להיפגש עם המקום ולנסות להבין מה יש פה בארץ הזו שאיפשר את האירוע החד פעמי הזה בתולדות מונגוליה ובתולדות העולם." ברוח זו עליתי לראש הגבעה והתבוננתי סביב אל העמק הניפלא הפרוש תחתינו....מקורותיו של נהר האורחון.......היה מרגש. מכאן יצא נער קטן ורדוף ללא אב להגן על משפחתו, במסע הישרדות שהפך למסע נקמה, אך גם למסלול מלכד ומגבש את כלל אנשי הערבות, עד שהפכו לגוף אורגני עצום, נאמן למנהיג ולדרך......
שום דבר בנוף שנפרש למרגלותינו לא רמז על כך. נהפוך הוא. הנוף נראה שליו ורוגע, טובל בירק, מתאים יותר למנזר או מקדש בודהיסטי מאשר לשדה קרב. התעלומה נותרה בעינה. העמק הזה ראה, בימים אחרים, הרבה דם וסבל, גוויות של אדם וסוסים.....היה משהו מתעתע בתמונה היפה הזו המגלה טפח ומכסה טפחיים. טפחיים של ימים אחרים....של עבר רחוק. הגשם הפך לסערת רעמים וברקים ואנחנו עוזבים את הגבעה בתחושה של "לא היינו פה מספיק" – מספיק בשביל להבין יותר, להפנים יותר, לחוות יותר את האווירה המיוחדת של המקום. אילן הבין את זה, גם בלי שנגיד, ודאג להחזיר אותנו לשם למחרת בבוקר...
בערב קוצרט של חמישה צעירים מונגוליים. מוסיקת הפולק המקומית נשמעת לעתים כאילו נכתבה על גב סוס דוהר, קצבית, שועטת, חסרת מנוח....ולעתים היא מתרגעת בשירי רועים אטיים ומהורהרים....ושוב חוזרת בטמפו מהיר ותוסס.....
כך או כך....היה מלהיב!
יום רביעי - עמק האורחון
בבוקר, ביקור במתחם ה"ארדן זו חילד" (חילד=מנזר, ארדן זו=100 אוצרות). כאן הייתה קארקורום! ג'ינגאס מיקם כאן את בירתו ולתוכה כינס אנשי מנהל, אמנים ואומנים,צורפים, נגרים וחרשי מתכות שיפארו את בירתו. ואכן העיר הייתה מפוארת, אך רוב תושביה לא היו כלל מונגולים. אלה המשיכו להתגורר בגרים מחוץ לעיר,ולכן לא התקשה נכדו קובלאי חאן להעתיק את העיר 40 שנה אחרי בנייתה לביג'ינג והעיר חרבה, ושרידיה כוסו אבק... על השרידים הוקם מנזר 300 שנה מאוחר יותר שהיה המנזר הבודהיסטי הראשון במונגוליה. בשיאו היו בו בין 60 ל-100 מקדשים, 300 גרים בהם התגוררו 1000 נזירים. היום המתחם ריק ברובו, מקדשים ספורים ואף הנזירים בקושי נראים, אך זהו מרכז רוחני חשוב במרכז מונגוליה אליו מגיעים הרבה עולי רגל. המתחם הקסום הזה נמצא בפאתי חרחורין המודרנית, שהיא חסרת חן וטעם להכעיס, ובתוכה, הוא בועה של רוחניות ושלווה.....משם חזרנו אל גבעת ג'ינגאס חאן...הגשם שגירש אותנו אתמול חלף עבר לו...ואנחנו קבלנו הדרן מוסיקלי לקונצרט של אתמול בערב, אמנם רק שני נציגים הגיעו אבל איזו עוצמה ואיזו אותנטיות!
צהרים ראשון בשטח. ענת נרדמת על שמיכה שנפרשה בצד....השאר נהנים מפקניק מפנק.... אפילו הדיות מעלינו רצו לרדת על הטחינה....נסיעה ארוכה ויפה ואנו נכנסים לשמורת עמק האורחון. עליה רגלית למנזר צובחון. מתחילה להסתמן חלוקה בתוך חבורת המטיילים לשתי קבוצות: הצוות האתגרי והקבוצה ה'רוחנית'. אלה עולים ואלה נחים. הדרך ביער יפה, קצת בוצית אבל הנוף מהמנזר למעלה שווה הכל. בתוך המנזר הקטן נפלנו על טקס ותפילה בתוכו. היה מרתק ומשעמם בו זמנית. לשמחתנו, העוזיאלים מופיעים בהרכב מלא, שפריר, אילנה, טל ואורן,ויחד עם אלונה, רותי וישראל, אורית נאוה ואמינה אנחנו קבוצה מכובדת. חזרה למטה, שמענו הרבה תירוצים: "הלכנו לאיבוד"..."השבילים התפצלו,...."היה בוץ"
ובקיצור: קבוצה 'רוחנית' כבר אמרנו?! בהמשך הנסיעה משתבשת עקב רבוי הגשמים, גשרי עץ רעועים, מעבירים אותנו אל הגדה הדרומית של האורחון ולעוד הרבה בוץ בדרך לגרים הניכספים. בסוף היום מתפתחת דרמה זוטא בעקבות מפגש קטלני בערב הקודם,בין משקוף אחד הגרים והגולגולת של ענת. הגולגולת התגלתה כיצור חי, חביב, רגיש ומגיב....ובקיצור – זעזוע מוח קל, בעוצמה של 6.4 בסולם ריכטר, שגרר יום זוועתי לענת וערב מלא טלפונים בענייני בריאות-ביטוח וכל השאר..... בתוך הסיטואציה הזו ענת לא לבד. היא יצאה לטיול בהרכב משפחתי, הבוסלים – איציק וציפי, צמודים אליה, עד כמה שהחוק מרשה, עם כל התמיכה ושיקול הדעת הנדרשים. וכמובן גילה, שבעברה הפלילי העשיר מופיעים גם תפקידים כמו ניהול חדרי מיון ושאר ירקות....מתחברת לענת עם הרבה ידע, ניסיון, ובעיקר שקט וביטחון ועוזרת לה להתנהל בתוך המשבר הגופני-גולגולתי עד שיחלוף.
יום חמישי – היאבקות ילדים (או איך כמעט חטפתי מכות...)
ארוחת בוקר נפלאה ואנחנו ברכבי ה'דליקה' שלנו. רכב לא ברור שהוא גם וגם....וגם וגם....פשוט מבצע הכל.....תנו לו כביש – טוב לו, תנו לו בוץ, שלוליות עמוקות, נהרים קוצפים, והוא במיטבו....תנו לו דרכי עפר שיש בהן יותר מהמורות וגבשושיות מדרך.....והוא מבסוט כמו חכם מרדכי....בכל רכב אחד מלוחמיו של ג'ינגאס נמצא ליד ההגה.....מצאתי את עצמי רגוע לחלוטין גם בסיטואציות של נהיגה קשה...-פשוט הסתכלתי על ברטרה, נהגינו, שלא הפסיק לחייך כל הזמן, משל היינו בלונה פארק בתוך 'מכוניות מתנגשות'.
תוך זמן לא רב הגענו למפל האדום. לשם שנוי היו שם לא מעט תיירים מקומיים והטיול למפל נראה כמו הטיילת בתל אביב ביום חורף. המפל המרהיב נפל בתוך מצוקי בזלת אל בריכה מוקפת מצוקים זקופים, רועש וגועש....ירדנו לשם, כלומר הצוות האתגרי, ונהנינו מהרסיסים ושאון המים. מסתבר שהמפל זורם חודשיים בשנה (יולי-אוגוסט), בשאר הזמן הנחל, המפל, הבריכה למטה, יבשים לחלוטין. ארוחת הצהרים הגשומה תזכר לטוב, הרבה בזכות הטחינה שנלגמה בשלוקים גדולים ע"י כולם. אפילו ציפי שהקפידה להתיישב תחת החור היחידי בכיסוי הגג ונרטבה לגמרי, גילתה רוח ספורטיבית נדירה כאילו ניחשה לאן פנינו.....ואכן הזמן לא ארך, הנהיגה כן, בהמשך הדרך זהינו המולה גדולה וצבעונית מרחוק...התקרבנו כמובן, כי חובבי המולות אנו...., והסתבר שנקלענו לגמרי במקרה לאליפות המחוז בהיאבקות לילדים בגילאי 8-14 (זה לא תמיד נראה כך, לפעמים הם נראו בגילאי 3-6..). התחושה הייתה שאנו באירוע שהוא בין מסיבת פיג'מות למסיבת סוף שנה של בית ספר יסודי בפארק גני יהושוע בפורים. היו שם תחפושות מגניבות, או סתם בגדים בשלל צבעים מרהיבים על רקע הירוק העמוק של הערבה, היו מאכלים בלתי אכילים בעליל, תיזכר לטוב גם העז, זצ"ל, שהביטה עלינו, משולחן הממתקים באוהל המכובדים, בעיניים מזוגגות, כמו גם לא מעט שיכורים מוודקה (או משהו דליק אחר....), וכמובן נכבדי המחוז, השופטים, ושאר אנשי שלומם..... – במכוניות שמסביב ישבו הנשים מניקות את הדור הבא של המתאבקים, בחלב אמיצים.... מסביב בשוליים, הסתובבו אלה שלא כל כך יודעים מה לעשות עם עצמם.....היה שם צעיר על סוס שמדי פעם פרץ בדהרה פראית מלווה בצעקות גרוניות למרחק של כמה מאות מטר ונעצר, מסתכל למרחקים.....מפנטז שהוא ג'ינגאס חאן בדרכו לטרנס-אוקסניה כשאחריו אלפי פרשיו – זה היה רשום על פניו. לא רחוק ממנו צילמתי שלוש נערות רכובות על סוסותיהן, הן היו מושלמות. כל כך מושלמות שכלל לא חשו בי כשחלפו על פני מחליפות דברים וצוחקות קלות....וכי מדוע שנשותיו של ג'ינגאס ישגיחו בסתם אדם בערבה האוחז במצלמה.....הן דהרו הלאה בקלילות....היה בזה משהו כל כך קסום, בלתי נגיש וסודי שגרם לי להוריד את המצלמה וסתם לבהות בהן....חשבתי שאם הייתי נערה מונגולית יכולתי להיות שותף לחבורת הרוכבות ולסודן..... – החלטתי להתחיל ללמוד מונגולית! בינתיים, קרבות ההיאבקות נמשכו ואחד הילדים הפסיד ממש סמוך אלי. לידי נשמעו קריאות צער ואכזבה. קרובי משפחתו של הילד המפסיד התקשו לקבל את הכישלון. שתי אחיותיו קמו והלכו אל המכונית המשפחתית, בדמעות, סגרו את הדלתות וכיסו את פניהן בידיהן. בעצב העמוק הזה היה משהו נוגע ללב, יפה ונקי שמצאתי את עצמי מחייך באווילות בנוסח: "וואו..." – החיוך היה אל מול פניהם הכועסות והמתוסכלות של קרובי המשפחה....אחד מהם אמר משהו במונגולית ונע לכיווני... השני עצר אותו, והוסיף משהו אלי..... – הבנתי לליבו והלכתי משם מהר. החלטתי שאולי יותר טוב שלא אלמד מונגולית.... עוד נסיעה קלה ואנחנו ב – "צנחר", - המעיינות החמים. ענת והגולגולת עדיין טורדים את מנוחתינו...אבל ענת קורצה מחומר קשוח והיא לא מוותרת לעצמה ולא לגולגולת....ולעצמי אני אומר בשקט שאם זה היה צריך לקרות למישהו....טוב שזו ענת ולא מישהו אחר....-(ענת, סליחה)
יום שישי – סטלבט
לא יאומן. יום מנוחה. כלומר, קמים מאוחר יחסית, ארוחת בוקר בעצלתיים, לא אורזים, לא זזים, - מה כבר ביקשנו?! טיול בוקר למעיינות החמים, מסתבר שהם גם מקום קדוש ויעד עליה לרגל... אמינה לוקחת אותנו לטיול. היה מקסים. אמינה קולחת בענייני העליה לרגל, מנהגים וטקסים, הכל שקט סביב....בהמשך טיול ביער מלא בפטריות בשלל צבעים, כתום עז, סגול כהה, ירוק פטרול,,, ליד הנחל חונה משפחה על ילדיה וגריה. בשניות מתארגנת מסיבת בלונים בהנחייתם של טל ואלונה. הילדים מאושרים. בתוך הגר מכבדים אותנו בלחמים קטנים טבולים בחמאה. איזו חמאה! צריך היה להביא לכאן את מהנדסי היצור והחלב של "תנובה" להזכיר להם מהי חמאה, ולמה התכוון הבורא כשייצר אותה..... אחר צהרים סטלבטני בבריכות החמות. היינו כחולמים.....
יום שביעי – עזניות ורחפנים מעל הצ'ולוט
על הבוקר אנחנו בצצרלג. עיר המחוז. אפילו במרכז חנויות קטן ולא מרשים אפשר ללמוד משהו על מונגוליה. כל בעלי העסקים – נשים. בעלי הבאסטות – נשים. כל העמדות באיטליזיה מאויישות על ידי נשים. הנשים מניעות את החיים ואת הכלכלה במרחבים הכפריים. הגברים אחראים על העדרים מחוץ לעיר, על מה הם בדיוק אחראים בתוך העיר, לא הבנו.....כך או כך הערכתנו לנשות הארץ היפה הזו מתגברת מיום ליום....
המוזיאון בצצרלג ממוקם בתוך מקדש עתיק. התצוגה בפורמט מיושן אך התכנים מרתקים....
תוך זמן קצר אנחנו בסלע הכתובות: "טייחר צ'ולו " – הזכיר לי קצת את סלע הכתובות ליד עין חודרה בסיני. הכתובות בשלל שפות: אוייגורית, טיבאטית, מונגולית עתיקה ועוד....חוזרות אחורה בזמן כ-1500 שנה. מי כתב אותן? למה? מאיפה הלך ולאן? והאם הגיע למטרתו? הסלע שמר על סודותיו למרות שזרקנו עליו אבנים.....
הטיול היומי היה על שפתו הגבוהה של קניון הצ'ולוט. הנהר חצב בתוך הבזלת, שזרמה פעם במישורים הגדולים, קניון עמוק ומרשים, המים גועשים למטה, עצי אורן נאבקים לגדול על הגדות התלולות והרבה דורסים מרחפים בשמים. זהינו דיות, עקבים, בזים, עיט סלעים אחד גדול ויפה וכמה עזניות.....אליהם הצטרף הרחפן של אילן שעף הלוך ושוב ללא לאות מעל הקניון וחזרה......
גם כן ציפור.....
העלמות בקבוצה דגמנו פוזות על המצוק. העם צילם... שרה והמצלמה הופכים לגוף אחד לכמה דקות, בריכוז מושלם – הסתכלתי עליה מרחוק, לא להפריע, זה היה מהפנט. חניון הלילה היה בבדמארג. על גדת נהר נצ'גין....יצאנו מהמכוניות ו-10 דקות תמימות לא הפסקנו לחייך מרוב עונג......מה זה המקום הזה?! אבנר וענת מתיישבים על ספסל מול הנהר הסידהארטי הזה ונושמים עמוק את תמונת הנוף הציורית הזו פנימה. אני מסתכל בהם וחושב איך לפעמים הקסם הזה קורה, בו אנשים מתמזגים עם הנוף, בלי לשים כלל לב לדבר......מי אמר שאין קסם בחיינו?!
יום שמיני – הר הגעש הכבוי
תוך שעה קלה מארוחת הבוקר ואנחנו למרגלות הר הגעש חורגו. לדברי אמינה הוא פלט אש וגפרית לפני 8000 שנה. אך כיום הוא כבוי. תוך כדי טיפוס במדרון ההר אני חושב על השיחה שהייתה לי עם אודחה אתמול. שאלתי אותה מה הוא ג'ינגאס חאן עבורה? – אודחה הרצינה וענתה שעבור כל מונגולי, ג'ינגאס חאן הוא חלק מתעודת הזהות הנפשית, מהמטען הגנטי, מה-ד.נ.א..... – " אוקי " – אמרתי: "אבל היום, האם את מרגישה שדמותו היא משהו שדוחף אותך או שאולי בולם אותך? " – אודחה הסתכלה עלי כלא מבינה......
הסברתי: " בימיו של ג'ינגאס חאן, מונגוליה שלטה בחצי עולם, שום אימפריה לפניה או אחריה לא חזרה על ההישג הזה....והיום מונגוליה, עם כל הכבוד, אינה מהמדינות החשובות בעולם, האם אין איזה חלום סמוי להחזיר את מונגוליה למקומה ההוא, החשוב? "
אודחה ענתה : " ודאי שכן, כל מונגולי היה רוצה לראות את ארצו חשובה יותר, מרכזית יותר "
חזרתי לשאלת המוצא: "כשכל מונגולי זוכר את הפרק ההיסטורי המפואר ההוא ועכשיו הוא צריך לעבוד בפס יצור של איזה מפעל נידח בפאתי אולן-בטר, זה לא מתסכל אותו? "
אודחה ענתה שיש תיסכול גדול בקרב שכבות מסוימות בציבור המונגולי, והצרה היא שאף אחד אינו עושה דבר לשנוי המצב.
למעלה אנחנו ניצבים על שפתו של מכתש הר הגעש ואני ממלמל לעצמי שהר הגעש הכבוי הוא המטאפורה של מונגוליה. מונגוליה היא הר געש כבוי. היסטוריה רותחת ומבעבעת ששפכה לבה
של גדודי פרשים ולוחמים ושינתה את הנוף והמרחב בכל מקום אליו הגיעה.....אך המרחבים שסביבה התאוששו מהשפעתה הכיאוטית ויצאו לדרך חדשה והר הגעש עצמו נאלם וקפא במצב אליו הגיע בסוף ההתפרצות האחרונה שלו...
ובכל זאת ההר אינו מת באמת. יש בו הרבה סימני חיים על מורדותיו. יער יפה מלווה אותנו כל הדרך למעלה, שיחים ושפע פרחים. איזה מכרסם קטן דמוי קוצן זהוב מתרוצץ פנימה והחוצה בין סדקי הבזלת....עקעקים אורבים לפיסת אוכל שתשמט למישהו.....יורדים למטה אל האגם הלבן.
המקום שוקק חיים, עדרי יאקים רועים על גדותיו, חלקם טובלים במים. עזים וכבשים, מחנות גרים
מאכלסים את הנוודים ולאחרונה גם את התיירים המגיעים לאגם, רובם משפחות מונגוליות בחופשת הקיץ. תמיד מקסים אותי לראות אנשים המטיילים במולדתם.....
נסיעת אחה"צ יפהפיה לאורך נהר האידר השליו והרחב, הביאה אותנו לג'אגלאנט. מראה המקום העביר אותנו באחת אל מרחבי המערב הפרוע האמריקאי ומכל סימטא עמדו להגיח גארי קופר או ג'ון ויין באקדחים מעשנים ולהציל את העיירה.....ההרהורים נקטעו כשחלפנו על פני פנצ'רית רכב.
כאילו פנצ'ריה במערב הפרוע?..... –
יום תשיעי – בדרך לחופסגול, תעתועי נופים, ישבנים ומצבות איילים
עוד יום נסיעה ארוך, מייגע ומקסים.
הדרכים מובילות אותנו לאורך נחלים הזורמים בתוך עמקים נרחבים....בסוף העמק מעלה
ובקצהו, אוכף הרים ובו גל אבנים – אובו. מחוץ לרכב נושמים עמוק והעיניים בוחנות את הנוף ואינן שביעות מהנגלה להן.
רכבים רחוקים נעלמים אל האופק...,מלהיבים את הדמיון אך גם מקבעים את תחושת המגבלות.
את הידיעה שאי אפשר להיות בו זמנית בשני מקומות שונים. אנחנו כאן על הרכס ולכן איננו יכולים
להיות שם באגם הרחוק ההוא, על הפיסגה השניה מעבר לעמק, או ביער על השלוחה הגולשת שמצפון לנו....אנחנו יכולים להיות רק כאן. אבל ה"כאן" הוא חלומי ואנחנו מתמכרים לו דקות ארוכות.
יום נסיעה ארוך אומר גם הרבה עצירות לשירותים...בחיק הטבע כמובן.
גברים שמאלה, נשים ימינה, איש ואישה לענייניהם/ן.....בחלוף הימים הפסקנו להקפיד על טווחי ביטחון נאותים. גבולות נחצו, ישבנים נחשפו, מי אמר שלגיל אין יתרון – למי איכפת.
מורון – חזרה לציביליזציה, ארוחת צהרים מפנקת בבית מלון החזירה אותנו לצלמנו התרבותי.
משם לאבני האיילים – תרבויות הן אוניברסאליות ואתרים ארכיאולוגים – אנתרופולוגים במונגוליה
בפירוש מזכירים אתרים ברמת הגולן, הר הנגב וסיני. גלי אבנים ששימשו לקבורה, וציוני קברים בצורת אבנים ניצבות מוכרים גם במחוזותינו. ובכל זאת אבני האיילים היו יפות, עדינות ומיוחדות.
ההישג התרבותי היפה והמשוכלל ביותר שאפשר לראות היום ממונגוליה של תקופת הברונזה.
את אגם חופסגול תפשנו באור שקיעה. מים קפואים וצלולים, גדות ירוקות, שלוליות יפות מציפות
שטחים נמוכים בסמוך לאגם. ברבורים, אווזים, קורמורנים ושחפים להשלמת התמונה.....
התמקמנו לשני לילות. איזה כיף!
יום עשירי – מיפגשים מהסוג המונגולי
עם בוקר הופיעו ליד מחנה הגרים קבוצת סוסים נועזים, עזי מבע ורוטטי שרירים.....
ניכר עליהם שעברו קרבות הרבה...
עליהם היינו אמורים לצאת ולכבוש את מרחבי החופסגול, רחוק, צפונה, ככל אשר העין יכולה להביל
ולראות, ומעבר.....עד פאתי סיבריה.
מכיון שכך, הפחתנו קצת בכמות הקורנפלכס והריבה בבוקר והוספנו לצפיחית בנדיבות עוד יוגורט מונגולי מקומי, למען קבל תעצומות נפש....
עלינו לסוסים בקפיצה קלה, זאת אומרת, רגל רועדת אחת ואחריה, רגל רועדת שניה...ואנחנו על האוכף......10 מונגולים ומונגוליות צעירים נתנו רגליהם בדרבנות ומיד פרצו הסוסים בדהרה זריזה
ונעלמו אל האופק......
טוב, לא בדיוק....
הסוס הפרטי שלי – קראתי לו ג'ינגאלה – שמוט זנב ואזניים, בחן אותי בזהירות כשנפגשנו והמבט שבעיניו אמר: "אתה?" – "פרש מונגולי? " – "לא יקום ולא יהיה!"
" בשבילי אתה אפילו לא סנשו-פנשו, מקסימום ליפא העגלון. איתך אפילו את שוק
לוינסקי, לא הייתי יוצא לכבוש..."
ומכיוון שכך, נחתה עליו מין עגמומיות פילוסופית שכזו והוא יצא לדרך, מבט חולמני בעיניו,משרך את רגליו אחת אחרי השניה באטיות מרגיזה ושורק לו שיר ערש חסידי שלעומתו ה"בולרו" של ראוול היה נשמע כמו מוסיקת רוק סוערת.....
הסתבר שמסביב היה המצב דומה. חוויה קהילתית. למעט הסוס של טל שהיה במצב רוח טוב במיוחד (ואכן טל שילם על כך בהתכווצויות כל יום המחרת...), כל שאר הסוסים נעו על הסקאלה
שבין פוסט טראומה למאני-דיפרסי.
לאחר כשעה הגענו לשדה הקרב על שפת האגם. האגם היה יפה עד כאב. רחוק באופק נראו הרים מושלגים – סיביר כנראה. הבנתי שהיום כבר לא נכבוש אותם......ירדתי מג'ינגאלה שלי ובשפת האגם הסתודדתי עם השחפים והברווזים. הם התגלו כשוחרי שלום, טענו שמלחמות זה לא טוב,
ושלפני שהחורף מגיע, כדאי לי להנות מקרני שמש אחרונות, כוס קפה וממתק חלווה – שמעתי לעצתם.
על שפת האגם שיחה עם אורן, ולראשונה, 10 ימים אחרי שצורפתי לפרוייקט המחקר שאורן מוביל, נזכרתי לשאול אותו את מה בדיוק אנחנו חוקרים?....בלי לחשוב שניה אורן ירה לי ישר בין העיניים:
"את מחזור החיים, את המשמעות ואת ההרמוניה!"
בדרך חזרה ניסיתי בכל זאת להדהיר את ג'ינגאלה שנחר בבוז, והקפיץ אותי באוכף, משל הייתי חביתה על המחבט. הבנתי את הרמז וויתרתי... –
זו הייתה מלחמה אבודה מראש!
ויתרתי על טיול אחר הצהרים ונשארתי בגר לתת מנוחה לעצמותי הדואבות ולשאר איברים כואבים..עוד פעילות ערב לפנינו....
אילן קבע לנו דייט עם שמאנית מקומית. למען הגילוי הנאות, אודה שאינני מחובבי הז'אנר אבל
למען לא אהפך למשבית שמחות הכנסתי את עצמי להלך רוח סכיזופרני משהו, כשאני בו זמנית גם פתוח וגם ספקן....
הההתחלה הדאיגה אותי קלות....המקום היה קטן, חשוך, צפוף עד מחניק,....על הרצפה התנחלה השמאנית....היא פיהקה ללא הרף וחששתי שאם תירדם אנחנו עלולים לפספס את הטיסה מחר בבוקר.....לצידה ישב איש לא פחות מסתורי. לא הצלחתי להבין עד הסוף האם הוא משרת בקודש..
או נשלח מטעם 'הסתדרות הפועלים' המונגולית להשגיח שהיא לא תהרוג פה אף אחד....
מאחוריה היה גל גדול של סמרטוטים צבעוניים שתוך כמה דקות הפך למלבוש טקסי שהאסיסטנט
העמיס עליה+נוצות על הראש+מסיכה+ערדליים אופנתיים שנועדו כנראה למשוך את רוחות הרפאים...... – לבסוף הופיע התוף! על עור התוף היה מצויר זאב, עליו היא החלה לנקוש בקצב הולך וגובר....
למרות ספקנותי זה היה מרתק. השמאנית התנדנדה, איבדה את שווי המשקל (ותוך כך כמעט והורידה לציפי את הראש), יללה, קירקרה, גיהקה, ובעיקר מילמלה הברות לא ברורות.....
כלום לא קרה! זיהיתי משבר קל. אך אז היא זיהתה שיש עוד אנשים בחדר וחלקם לא בריאים...
(חכמה גדולה – אני ידעתי את זה עוד מהמיפגש הראשון בארץ... ) והיא זימנה מישהו מהם
להתקרב אליה, לסוג של אינטרקציה....
ואז זה קרה! מהפך! כמו שאמר יביננו... – הצעיר שבקבוצה, אורן, זיהה שני דברים טוב מכולנו.
האחד – את פיק הברכיים הקל שאחז בקבוצה וגרם לשיתוק מה לכולנו....והשני – את העייפות של השמאנית, והמוצא הסתום שהגיעה אליו......
אורן – שהוא אחד האנשים היותר בריאים שפגשתי בשנים האחרונות, ועם אנרגיות ניפלאות – התגלה גם כבחור האמיץ בקבוצה והוא הקריב את עצמו, התיישב לפני השמאנית וביקש ברכה.
השמאנית התחילה ללטף אותו על הגב עם הסמרטוטים, וזה עשה לי את זה! עוד ליטוף ועוד סיבוב...
היה ברור שקורה שם משהו אמיתי, בין שניהם. זאת אומרת, אורן העביר לה אנרגיות של חיים בעוצמות גבוהות, שטענו אותה מחדש וגרמו לה לחולל במרץ עוד שעה ארוכה.
לבסוף נפרדנו.
השמאנית התעוררה בבוקר למחרת בחיוך גדול, תוהה למה היא מרגישה כל כך טוב אחרי הריטואל המתיש.....אבל אנחנו יודעים את התשובה.
היא פגשה את אורן.
יום אחד עשר – זה לא נעים לראות שדה תעופה סגור.....
השקמה מוקדמת, זריחה מתוך חלונות הרכב, חוזרים למורון, אל שדה התעופה.
מחזה סוריאליסטי משהו.....
השדה סגור, רק המנקה בפנים.....
זמן מונגוליה!!!......
עם הזמן הגיעו העובדים, בית הקפה ניפתח, אנחנו שרועים על הרצפה, משרטטים על מפות את טיולנו, יוצאים מדי פעם החוצה ומסתכלים אל השמים הכחולים הנצחיים ולוחשים, ספק לעצמנו, ספק לטנגרי: "רד אלינו אוירון, קח אותנו למרום......" – הסתבר שטנגרי השבית בזעמו המסתורי את השדה באולן בטר והמטוס שלנו לא יצא כלל לדרך.....
זמן מונגוליה.
אנחנו מנצלים את הזמן לצילומי פרידה מנהגינו הנאמנים והסימפטיים ומאודחה.....ואיכשהוא מתחילה להזדחל פנימה תחושת סיום הטיול....נחיתה באולן בטר ואנחנו בצניחת אדרנלין אמיתית.
פקקי תנועה, מסעדה שלא מוצאים....לעת ערב אנו נוחתים בגר קמפ ליד העיר טרלז'.
הגענו ליעד האחרון שלנו – עמק הסלעים
שולחים את אלונה ואותי בטעות לגרים 5 כוכבים, עם מקלחת ושירותים בתוך הגר ומזרוני קינג סייז.
אני תופש את הראש כלא מאמין ומזנק מהגר לצרוח צרחות אושר...אלונה מופיעה מולי באותה פוזה.... – מסתבר שזו טעות, ואני חושב שיש לי קייס לתביעת פיצויים על עגמת נפש.....
יום שנים עשר - ברכת הנזירה
סלע הצב נראה מלא סודות מתוך הערפל....
הליכה רגועה אל מנזר קטן ויפה שנראה מרחוק כתלוי על צלע ההר. אחרי שבועיים, הרגשנו כבר 'ותיקים' במונגוליה, אך המנזר היה בהחלט מיוחד, מלא אווירה וספוג ברוחניות.
אורית ואני החלטנו לא לחפף ולהתייחס ברצינות לכל ההגיגים, תובנות והנחיות
שנרשמו על לוחות קטנים לאורך המדריגות בדרך למנזר.
לאחר שקראנו את כולם, סובבנו את הגלגל 3 פעמים, העלינו מספר בחכתנו ונעצרנו מול הפיסקה המתאימה שהיא מעין 'טיפ' שקבלנו במונגוליה להמשך דרכנו: "תצטרך להתמודד עם הכוחות הרעים שבך, וזאת תוך כדי שיכלול וזיכוך הנפש – והדרך לכך, הרבה מדיטציה " – אמן ואמן.....
למעלה המקדש הוא חוויה נעימה. מלא אור, מקושט אבל לא בהפרזה, החלל הפנימי נעים כל כך
שאיננו ממהרים לצאת.....
אילן מפעיל את אמינה והנזירה נפגשת איתנו ומספרת על דרכה אל הרוח, על חייה פעם והיום.
לבסוף היא בירכה אותנו. בחיים שלי לא בירכו אותי ברכה כל כך ארוכה (רבע שעה).....אבל זה היה מקסים!
אחר הצהרים, בעקבות מפח הנפש הקודם בענין הסוסים, אנחנו בוחרים בטיול רגלי עם אמינה.
טיול ספונטני, המסלול לא ממש מתוכנן, אנו מטפסים אל הרכס המשונן בין עצים, שיחים והרבה פרחים....גולשים מהצד השני תוך כדי כוונה לחזור בזמן לארוחת ערב..... – זה לא קרה.
אמינה התעשתה מתישהוא והזמינה חילוץ – האוטובוס שהתגלה כרכב 4על4 לכל דבר וענין, הגיע....
אחרת עוד היינו עכשיו שם, מחפשים את דרכנו לארוחת הערב...
יום שלושה עשר - מיפגש עם ג'ינגאס
חוזרים לאולן בטר. לא לפני שאנחנו מבקרים באנדרטה לזכרו של ג'ינגאס חאן.
חלק אוהבים, חלק פחות, התגובות מעורבות: "מקום דוחה" "פולחן אישיות" "מגלומניה" – ומהצד השני, אחרים פירגנו לנוסטלגיה, להתרפקות על העבר המפואר, בעיקר לנוכח ההווה הלא מאד מזהיר....
בעיר, יוצאים לשופינג במרכז קניות שהיה מכבד כל עיר גדולה באירופה. אני בהלם. לא ממש תואם את מה שראינו בשבועיים האחרונים. אני אומר את זה לאמינה והיא כדרכה מעקמת את האף כשהיא שומעת משהו שהיא לא כל כך אוהבת.... ואמרת: "זאת מונגוליה"
אני בשלי: "אני חשבתי שמה שראינו בשבועיים האחרונים זאת מונגוליה...." ואמינה מסכמת: "זאת מונגוליה וזאת מונגוליה..." – מונגוליה החדשה ומונגוליה הישנה. אמינה מייצגת יותר את מונגוליה החדשה, אנחנו אהבנו דווקא את הישנה.....
מסיבת פרידה במסעדה החביבה עלינו....ומשחק המתנות בו סוף סוף כמה אנשים גילו את פרצופם האמיתי...
אנחנו בארץ. ממרחק של שבוע אני עדיין מתקשה להאמין לכמות המראות והחוויות שהצלחנו לדחוס
לשבועיים מאד אינטנסיביים. זה היה ניפלא. איזו ארץ מדהימה. עוד נשוב....
בסופו של יום ועם כל הכבוד למונגוליה, מה שעושה את הטיול בסוף הם האנשים, כלומר אנחנו.
המון תודה לכולם, על שיתוף הפעולה והרוח הטובה שאפפה את הקבוצה לכל אורך הדרך.
וכמובן לאילן, שיצר את הטיול, את הקצב שלו, את המיפגשים ואת ההופעות המוסיקליות הנהדרות,
ושהישרה עלינו מאהבתו הגדולה לארץ ולאנשיה.
אוהבים אותך.
ערן