מסע לסיביר - על כביש m-52.
מאת סמיון קופטיאב
אני מחפש את המילים המתאימות לתאר את רוסיה, ומרגיש שזה בלתי אפשרי.
רוסיה מדינה ענקית, מגווונת ומבולבלת, מחפשת דרך, אולי לא באמת מחפשת אלא פשוט חיה מיום ליום, את מה שיש, ואת מה שאין. הכל מתוך עייפות מאידיאלים וממילים גדולות. אני נזכר בנהג המונית במוסקבה, אותו נהג שהסיע אותנו משדה תעופה אחד לאחר ובאמצע הדרך, ביקש עוד 500 דולר. כששאלתי למה - אמר ״יש עומס תנועה ואני מפסיד עבודה אחרת״.
השבר הזה נגע גם בשפה הרוסית, שפשוט התרוקנה ממשמעות. אנשים אומרים משהו, ואז בוחנים בחשדנות את הנאמר. לפעמים נראה לי שכדי לשקם את המציאות ברוסיה אולי כדאי לרוסיה לאמץ שפה חדשה. פעם, כשרוסיה הייתה קומוניסטית, העיתון המרכזי היה נקרא פרבדה, שזה אמת, או עובדה, או הכל נכון, אבל שום דבר לא היה אמת, או עובדה. זה עושה משהו לבן האדם ובטח לשפה המדוברת.
אני לא יודע, אני סתם מברבר .
טוב, צריך לעלות למטוס שיקח אותי לסיביר.
ברנאול - מבט מחדר המלון
אני אוהב בתי מלון.
יצאתי מהמעלית הרועשת לכיוון החדר. נכנסתי, כרגיל, האויר כבד מחומרי ניקיון, או ממשהו אחר. אני סורק את החדר, יש איזה הגיון בדרך שחדר מלון מסודר. אני ניגש לחלון פותח אותו, האוויר המחניק מבחוץ זורם פנימה. אני מסתכל על הנוף - הבניינים יפים אבל בקושי מחזיקים את עצמם. אני נשכב על המיטה, עייף מטיסת לילה, גלאי העשן מהבהב מדי פעם באדישות.
על הקיר שעון מפלסטיק, אבל מצופה בזהב.
ברנאול - רחוב לנינה
ברנאול היא העיר השניה בגודלה בסיביר אחרי נובוסיבירסק. אולי אני טועה. לפי ויקיפדיה, מקור השם ברנאול הוא נהר הזאבים. יצאנו להסתובב ברחוב הראשי, מחניק מאד. הרוסים קונים רכבים משומשים מכל העולם. משומשים מאד, ישנים מאד, וכאלה שמוציאים הרבה פיח. בחלק מהמכוניות ההגה בצד ימין, מה שהופך עקיפות למסובכות יותר, אבל האווירה בכבישים לרוב שפויה. ברחובות, מעט אנשים, גם כשפנינו ללונה פארק שליד הנהר, המקום היה דליל. אולי באמת רוסיה מתרוקנת מאנשים.
סיביר, היא תת המודע של רוסיה, לשם הודחקו במשך שנים מיליוני אנשים. לחינוך מחדש, לעבודת פרך, או סתם כדי לאכלס את הטריטוריה הענקית. וכמה גדול תת המודע הסיבירי הזה, הוא עצום, יותר גדול מקנדה, שיותר גדולה מארצות הברית. סיביר משתרעת מהאוקיאנוס השקט עם מקומות חידתיים כמו סחלין וקמצ׳טקה ועד להרי אורל הקרובים לאירופה. האקלים בחורף קיצוני וקשה.
התחלנו את הנסיעה על כביש m-52. את הדרך פרצו וסללו עובדי הכפיה שאיכלסו את הגולאגים הרבים באיזור. הגולאגים עצמם לא השתמרו כמקומות היסטוריים ודי קשה למצוא אחד. אבל הנחתי שהמקומות האלה נבנו מעץ, וכמו שהבתים בכפרים שלצד הדרך נוטים לכרוע תחת העומס, אז בטח מהגולאגים לא נשאר דבר.
עצירה ראשונה - הכפר סרוסטקי
הרבה טבע יש בסיביר, והמון כוורות ודבורים חרוצות. לאורך הכביש, כל כמה קילומטרים, אפשר לראות דוכנים שמוכרים דבש, דגים מלוחים, וקצת כלי נגינה שמאניים. עצרנו ליד הכפר סרוסטקי (כמו טרוצקי) כדי לחפש משהו לאכול, ואולי גם לקנות דבש. רוב הדוכנים מוכרים פירושקי, שזה כיסון בצק ממולא בבשר, ביצים או תפוח אדמה ומטוגן בשמן עמוק, בשביל האיזון ,אוכלים את זה עם מלפפון חמוץ מתוצרת בית.
בקצה השוק מצאתי דוכן מזכרות. אותות מלחמה, כובעים של חיילים, ובאמצע דיוקן ממוסגר ומגולף בעץ של פוטין עם זבוב קטן על הראש.
וסילי שוקשין מהכפר סרוסטקי
שוקשין סופר ובמאי רוסי נולד בכפר סרוסטקי. זה הפך את הכפר למוקד עליה לרגל, לא דבר של מה בכך ברוסיה, בטח שלא בסיביר. הסיפורים שכתב מתארים את חיי הכפר בסיביר ואת האנשים בפשטות וחמימות. על אותה פשטות שמר שוקשין גם כשהפך לבמאי מפורסם במוסקבה. עלינו לגבעה לראות את הפסל של שוקשין. את הפסל מרקו בחומר מיוחד שני אנשים, לפחות אחד מהם בקיא מאד בספורים של שוקשין. החלפנו כמה מילים, הוא תיאר וניתח יצירה מסויימת. לאחר שהמהמתי בחוסר הבנה אמר שיש פסטיבל שוקשין ממש בימים הקרובים, ושכדאי לבא, וחזר למרק את הפסל.
לכל אורך מסלול הנסיעה על M-52 מפוזרים כפרים קטנים, ולא תמיד ניכר אם בכפר יש תושבים. עצרנו בכפר כזה לחלץ עצמות ולחפש משהו מעניין. בפתח הכפר נמצאת המכולת של הכפר. נכנסנו פנימה בתירוץ שאנחנו רוצים לקנות מים. ממש בפתח ישבו שתי אחיות קטנות, אחת מהן קטנה מאד, קצת זועפת, שלא הסכימה שאני אכוון אליה את המצלמה. בסוף אחרי משא ומתן קצר ומעט עידוד מאחותה הבוגרת, הסכימה.
המוכרת הסבירה שאין לחנות אספקת מוצרים שוטפת, כי אין ממש קווי חלוקה, ושרוסיה היא מדינה גדולה ואי אפשר להגיע לכל מקום. הסתכלתי על המוצרים וחשבתי לקנות משהו, סתם משהו, אבל לא מצאתי. המוכרת המשיכה לספר שמאד קשה להשיג מוצרים בסיסייים, ובשנים האחרונות התושבים חוזרים לספק לעצמם את המזון, כלומר כל אחד דואג לגדל ירקות בגינה, להחזיק כמה חיות משק וככה מתאפשרים החיים. בסוף, לפני שיצאנו, קנינו עוגת פרג שהתבררה כדלת פרג מאד וקצת ישנה, אבל זה בסדר עם תה.
שבויים גרמנים בכפרי האלטאי
בשביל הראשי בכפר פגשנו איש מבוגר, קטוע רגליים, יושב על כסא גלגלים בתוך סבך של עשב. לידו הבן שלו מסתובב ומטפל בסוסים. התקרבתי אליו כדי לפתוח בשיחה, הוא שאל מאיפה אני ואם אני יהודי, עניתי שכן. ואז סיפר שהם לא רוסים בעצם אלא גרמנים. ושסבא שלו היה חייל גרמני שנלקח בשבי הרוסי ונשלח למחנות העבודה בסיביר. ״אתה באמת נראה גרמני קצת״ אמרתי. הוא הוסיף ואמר שאחרי יותר מעשר שנים סבא שלו שוחרר ממחנה העבודה ונשאר בסיביר. ״למה הוא לא חזר לגרמניה״ שאלתי. הבחור חייך ואמר ״אמרו לו שגרמניה לא קיימת יותר״ . בערב בחיפוש באינטרנט מצאתי עוד מידע על כך שאלפי שבויים גרמנים הועברו משדות הקרב באירופה לתוך הטריטוריה הסיבירית המרוחקת. הרבה מהם מתו במחנות העבודה, ואלה שהשלימו את ״ החינוך מחדש״ פשוט נשארו.
יורי גגארין
יורי גגארין האיש הראשון בחלל. השלים טיסה לחלל והקיף את כדור הארץ ובכך הפך לגיבור לאומי, עד למותו המיסתורי בהתרסקות מטוס. נראה לי שהשלטים הענקיים בצד הכביש מנסים להחיות את הגאווה הרוסית האבודה. לצד גגארין בכל מחוז שעברנו היו שלטי ענק של חיילים וגיבורים ממלחמת העולם השניה. אולי זה קשור לתמימות של האנשים בסיביר.
אוטו לאדה
אי אפשר לבקר ברוסיה בלי להגיד כלום על לאדה. החלום הרוסי של לאדה משתווה אולי לחלום של הגרמני על מכונית חיפושית או של האמריקאי על t-model של פורד. כל אחת, בתקופה שלה, מייצגת איזו שאיפה כמוסה לנורמאליות. כשבקרמלין עיצבו את מודל המשפחה הרוסית האידיאלית, ציידו אותה במכונית לאדה.
עצרנו לחדש אספקה. המעבר מעצירת לילה אחת לבאה דוחף אותנו לכל סופרמרקט מזדמן. ליד הסופרמרקט מצאתי אנדרטה למלחמת העולם השניה. האנדרטה חדשה יחסית, מסביב גינה מטופחת ותמונות של חיילים ממלחמת העולם השנייה. במרכז האנדרטה חייל, מבט אטום, לבוש בכבדות, מחזיק רובה ביד אחת ובשניה צרור עלים. רוסיה נלחמה במלחמת העולם השניה ושילמה את המחיר הכבד ביותר, והשנה מלאו 70 שנה לניצחון הרוסי, אז אולי זה ההסבר לאנדרטאות המלחמה הרבות שבדרכים ותמונות של גבורי המלחמה בשלטי חוצות ענקיים. התרחקתי מהאנדרטה, וניסיתי להבין כמה הזכרון של מלחמת העולם השניה אמיתי ברוסיה של היום, והאם יש לו בכלל קיום מחוץ לסיביר. לפעמים נראה לי שמערב רוסיה עסוקה בעתיד המעורפל והעבר המעורפל, לא פחות, נשאר לסיביר.
הכפר קוראי למרגלות הר אקטרו
הכפר קוראי - למרגלות הר אקטרו, הוא נקודת היציאה שלנו אל ההר. איזור הכפר יבש מאד ודליל בצמחייה. נסענו פנימה לתוך הכפר ועצרנו ליד הבית שבו אמור להיות רכב המעבר שלנו. הסתכלתי סביב לחצרות ולתוך הבתים. גדרות גבוהות, כלבים רזים משוטטים, וערימות של גרוטאות תקועות בתוך האדמה בלי הסבר הגיוני. אנדרי הנהג התקרב אלינו באיטיות עם הפורגון. העמסנו את הציוד והתיישבנו באוטו. אמר שהשנה יבשה מאד, השלג על ההר דליל, וגם כאן למטה העניינים לא טובים. שאלתי אם הוא רואה שינוי בזמן האחרון במזג האוויר, אמר שכן, היו מעט גשמים בחורף האחרון והאדמה הופכת לאבק. ואחרי רגע הוסיף שהוא נולד באיזור ומעולם לא עזב אותו.
אחרי נסיעה של שעה הגענו די קרוב להר ואז התברר שאנחנו צריכים להחליף רכב, ושהפורגון לא יכול לעלות את העליה להר. אנחנו אמורים להגיע למחנה שבתוך ההרים. העברנו, תוך התמרמרות, את הציוד לרכב. גם לנהג הזה קראו אנדרי, הוא היה ממושקף עם כובע של חיילים והייתה לו שן זהב. התיישבתי בקבינה קרוב לחלון, ביננו התיישבה המתורגמנית, בחורה צעירה שאספנו בעיר ברנאול. בעליה להר, בתוך רכב, תוך כדי שאנחנו מטלטלים מצד לצד, שמתי לב שכל פעם שאנדרי מעביר הילוך, הוא מלטף את הברך של המתורגמנית. קולות הרעש של המנוע, ואנדרי שמסביר על ההר ועל הדרך, תוך כדי שילוב הילוך וליטוף, השתלבו באופן מוזר בצחוק המתגלגל של המתורגמנית. באחד המקומות שעצרנו כדי לסדר את העצמות מחדש, המתורגמנית בקשה שאני אשב ליד אנדרי, המשכנו את הנסיעה, אנדרי התבונן בברך שלי מאוכזב.
באנייה (סאונה רוסית)
המחנה בהר אקטרו היה ספרטני ומינימליסטי באופן מעורר הערכה. אין מים בברזים, ולמען האמת גם אין ברזים. מה שיש זה קערות שמונחות בחוץ, ליד הצריפים, ובמהלך הלילה מישהו מסגל המחנה דואג למלא אותם במים. המים מגיעים מהקרחון שמטפטף לתוך ערוץ נחל קטן. הערוץ הזה גם מספק את המים לבאנייה. הבאניה היא מוסד רוסי ידוע. באקטרו הבאניה הייתה מסוכנת באורח מרשים מאד. האתגר הראשון הוא למצוא אותה בתוך החושך המוחלט על ההר המסולע. אם הגעת לנחל הקטן אז כנראה שחלפת על פניה לפני כמה דקות. בפתח הבניה יש בריכה קטנה של מים קרים. בצריף הבאנייה שלושה חדרונים קטנים ודחוסים עם תקרה נמוכה מאד, מים מטפטפים מכל עבר וחוטי חשמל מבצבצים לאורך הקיר. החדר הראשון מיועד להתארגנות, החדר השני שאליו נכנסים הוא חדר המקלחת, שני מיכלי מים ענקיים, באחד מיים חמים בטמפרטורה מהגיהנום, ובשני הניגוד המוחלט. כפוף, משתדל לשמור על יציבות בתוך הסנדלים שלי הכנתי מים חמימים, ושפכתי על עצמי. הייתי קרוב מדי לחוט החשמל. ניסיתי להשפריץ עליהם לראות אם יש ניצוץ (אמור להיות ?!!), התרחקתי קצת. עכשיו תור המים הקרים, שפכתי על עצמי, מרגיש את הלב דופק, הכל בסדר - אפשר להמשיך לסאונה. בכניסה לסאונה אני נזכר שזה המקום המועדף של אוליגרכים לשיחות בארבע עיניים. אני לבד בסאונה, והטמפרטורה בלתי נסבלת, אני נושם את האדים, ומנסה להחזיק מעמד עוד דקה. אני בורח החוצה לתוך החיוך של איגור הנהג הרוסי שלנו. איגור מחכה לחבוט לי בגב עם צרור עלים יבשים. הוא מסביר שזה עוזר להמריץ את הדם. אמרתי לו שאני הכי נמרץ שיש ועדיף שלא ימריץ אותי עוד. איגור ממשיך באיטיות, תוך כדי שהוא מדבר לעצמו, בטקס הבאנייה שלו.
הוראות בטיחות בסגנון רוסי
לקראת העלייה במסלול שמטפס אל פסגת ההר נתקלתי באוסף שלטים מקובעים לסלע גדול. עצרתי וניסיתי לקרוא, הקריאה שלי לא משהו, אבל אני מבחין שרוב התאריכים הם מהשנים האחרונות. כל שלט סיפר על מטייל אחר שנהרג, נפל, נפצע או סתם הלך לאיבוד באיזור ומעולם לא נמצא. הפתיע אותי שאין שום מסלול, שום סימון, והעליה להר היא לגמרי באחריותך, אבל אם יקרה לך משהו נשמח להכין שלט קטן שיספר איך ומה קרה לך..
ציורים פרהיסטוריים
הדרך חזרה לברנאול עברה במהירות יחסית, הנופים מוכרים יותר. באמצע הדרך אתר עם ציורים פרה-היסטוריים. במתחם שלוש דמויות, המדריכה - אישה מבוגרת, אלטאית עם מטפחת לבנה, המוכרת - בחורה צעירה וזועפת שמציעה ספרים אודות המקום - אבל רק ברוסית, וחוקר ארכיאולוגיה מיסתורי שמופיע מתוך הגבעה הסמוכה למתחם. אנחנו מתעניינים האם אפשר לקבל הדרכה ורצוי לא ברוסית, כי לא אני ולא המתורגמנית נוכל לתרגם הרצאה על ארכיאולוגיה ופרה-היסטוריה. האשה מהנהנת בהסכמה, סוקרת אותנו, ולאחר כמה דקות אנחנו מטפסים בעקבותיה לאתר. בנקודה מסויימת, היא נעצרת, ותוך כדי שאנחנו מסדירים את הנשימה ומתרשמים מהנוף פתחה המדריכה בהסבר מעמיק באנגלית בריטית אקדמית על הציורים באתר. הייתי מופתע לגמרי, ובין לבין שאלתי את המדריכה מאיפה האנגלית, היא סיפרה שכסטודנטית נשלח ללימודים באנגליה.
תמונה אחרונה בשוק של סרוסטקי
זאת תמונה טובה לסיום. האיש עם הכובע מוכר מזכרות וכל מיני סיכות משומשות. אמר שאני בר מזל שאני לא גר ברוסיה יותר. כאן בסיביר אין מה לעשות, אין דרך להפוך את החיים למשהו אחר, זה מה שיש, פשוט ככה. קיץ, סתיו, חורף ואחר כך אביב וזהו. חשבתי לקנות משהו, ושאולי הוא ישמח למכור, אבל הוא ציין ביובש שזה לא העסק שלו, הוא רק המוכר, והדוכן שייך לבחור צעיר שיש לו כמה עשרות דוכנים כאלה באיזור. אשה עם מטפחת כחולה התקרבה ושאלה בקול חרוך אם יש לנו אש לסיגריה. האיש הוציא גפרורים ונתן לה, ואח״כ התיישב איתה, וכדי לסכם את השיחה איתי אמר ״ככה, קיץ, סתיו, חורף, זה מה שיש״.
